ארבעת הדברים שיגרמו לילדים שלכם לשלוט על עצמם ולהפסיק לכעוס.

למה ילדים מתפרצים, כועסים, לא שולטים בעצמם, ומאבדים את זה? כי הם לא יודעים לפרש נכון את ארבעת הדברים הבאים (אגב… זה גם רלוונטי לכם, ההורים):

נתחיל עם זה ונגיד – איזה מזל שהילדים מתנהגים בצורה בעייתית! למה?

אם ההתנהגות שלנו היא תוצאה ישירה של המצב הרגשי שלנו, אז ההתנהגות של הילדים שלנו היא הדרך הלא מודעת שלהם להראות לנו שבפנים הם עוברים חוויה לא נעימה.

אז לפני שניכנס לתוכן שנציג בפוסט היום, קחו לכם רגע ותחזקו לעצמכם את ההבנה שכל התנהגות “בעייתית” של הילדים שלכם היא סימן למשהו עמוק יותר. ובתור הורים או אנשי חינוך – כל פעם שאתם רואים התנהגות בעייתית, באופן אוטומטי עליכם להסתקרן…

כן כן… התנהגות בעייתית מצד הילדים צריכה לעורר בכם סקרנות – לא כעס.

כשאתם מסתקרנים, אתם יכולים להתחבר למשאבים פנימיים משל עצמכם: חמלה, הבנה, אהבה, קבלה ורצון לעזור.

כשאתם כועסים על ההתנהגות שלהם, מה אתם בעצם אומרים להם? אתם בעצם אומרים להם שאתם כועסים על איך שהם מרגישים.

דמיינו איך זה להיות ילד שגדל עם תחושה שההורה כועס על מה שהוא מרגיש… הילד לומד לכעוס על הרגשות של עצמו.

וברגע שהילד כועס על איך שהוא מרגיש – נוצר לופ אינסופי של כעס ותסכול עצמי.

אז עכשיו, אחרי שאמרנו את זה, אפשר לעבור לארבעת הדברים שהילדים צריכים ללמוד לפרש נכון כדי ללמוד לנהל את עצמם בצורה יעילה:

1. האופן שבו הילד מפרש את הסביבה ומה שקורה מסביבו

2. האופן שבו הילד מפרש את המחשבות והפרשנויות הראשוניות שלו

3. האופן שבו הילד מפרש את התחושות הגופניות שלו (פרשנות פיזיולוגית)

4. האופן שבו הילד מפרש את החיבור של כל אלה יחד

בואו ניכנס לזה יותר לעומק:

1 - האופן שבו הילד מפרש את הסביבה ומה שקורה מסביבו

כל דבר שקורה יכול להיות “הוכחה” הן לדבר טוב והן לדבר רע. מי שמפרש את הדברים שקורים סביבו בצורה חיובית – ירגיש טוב. מי שמפרש את מה שקורה סביבו בצורה שלילית – ירגיש רע.

אוטומטית, מערכת העצבים שלנו תחפש את מה שמסוכן ומה שלא טוב – ככה אנחנו יכולים לשמור על עצמנו.

כדי לחיות בתחושה טובה יותר, אנחנו צריכים לאמן את מערכת העצבים שלנו לחפש גם את הטוב, לא רק את הרע.

הנה כמה דוגמאות:

• אירוע: אמא מכריחה אותי לעשות שיעורי בית | פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאצליח כי היא מאמינה בי.

• אירוע: אמא מכריחה אותי לעשות שיעורי בית | פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאלמד כי אני טמבל ולא יודע כלום.

• אירוע: אמא מכריחה אותי לעשות שיעורי בית | פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאלמד כי היא לא מאמינה שאצליח בלי זה…

(כן כן… זה לא נעים לקרוא, אבל ככה זה – בני אדם יכולים לעוות כל דבר הן לטוב והן לרע. לכן באחריותנו לוודא, כמה שניתן, שהילד מפרש את הסיטואציה בצורה חיובית ובצורה שבונה אצלו תחושת זהות מעצימה.)

2 - האופן שבו הילד מפרש את המחשבות והפרשנויות הראשוניות שלו

אחרי שהילד פירש את הסביבה שלו עם פרשנות ראשונית, נפתחת הזדמנות לפרשנות מדרגה שנייה – פרשנות של הפרשנות. כאן אנחנו מתייחסים למה שהפרשנות שנתתי לסביבה שלי אומרת עליי ועל העולם.

פרשנות מדרגה שנייה ממשיכה את המשפט: “וזה אומר ש…”

הרחבה על הדוגמאות הקודמות:

פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאצליח כי היא מאמינה בי.פרשנות מדרגה שנייה: זה אומר שאני הולך להיות מצליחן בחיים!

פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאלמד כי אני טמבל ולא יודע כלום.פרשנות מדרגה שנייה: זה אומר שאין לי סיכוי להצליח בחיים…

פרשנות ראשונית: אמא רוצה שאלמד כי היא לא מאמינה שאצליח בלי זה.פרשנות מדרגה שנייה: זה אומר שאני לא מספיק טוב לבד כדי להגיע לתוצאות. תמיד אצטרך עזרה חיצונית. אני לא יכול להצליח לבד.

3 - האופן שבו הילד מפרש את התחושות הגופניות שלו

בכל רגע נתון, מערכת העצבים של כולנו מחפשת להגן עלינו באמצעות איתור וזיהוי סכנות. כשהיא מזהה סכנה, היא מפעילה מערכות הגנה בגוף שמשנות את המערך הפיזיולוגי שלנו.

למשל: דופק מואץ, נשימה מהירה, כיווץ שרירים, צמצום מודעות ועוד.

לעומת זאת, כשמערכת העצבים מזהה שהכול בסדר – היא מרגיעה אותנו.

הפרשנויות משני הסעיפים הקודמים הן אלו שמפעילות את מערכת העצבים. אם הפרשנות שלילית – תופעל תגובת סכנה. אם חיובית – תגובת רוגע.

התגובה הפיזיולוגית שנוצרת, היא עוד דבר שהילד צריך לפרש.

השילוב בין תגובה פיזית לבין הפרשנות מחזק אצל הילד את התחושה שהמחשבה שלו נכונה ב־100%.

ואז – אם הוא מפרש את התחושות הפיזיות כהוכחה לסכנה, הוא יגביר עוד יותר את החוויה השלילית.

4 - האופן שבו הילד מפרש את החיבור של כל אלו יחד

כאן הילד כבר לגמרי בתוך הכאוס. הגוף רועד, המחשבות רצות, והעולם כולו נראה מאיים. זו הפרשנות הרביעית – מה כל זה אומר?

אנשים רבים מפרשים את זה כאמת מוחלטת, אבל בפועל – אלו רק תגובות מצטברות של פרשנויות שיכולות להיות שגויות.

בשלב הזה מתבצע תיוג רגשי. אנחנו נותנים שם לכל החוויה: כעס, תסכול, בלבול, פחד וכו’.

(אגב… ככל שתלמדו את הילדים יותר סוגים של רגשות, הם יוכלו לתייג בצורה מדויקת יותר. אם הם מכירים רק “כעס”, כל תחושה שלילית תתויג כ”כעס” – וזה יגרום להתנהגות אחת מאוד מסוימת, שבאה כתגובה לכעס, גם אם בעצם הם חווים בלבול או פגיעות.)

תיוג הרגש הוא בעצם החתימה של החוויה שלנו.

ילד עם חוסן רגשי יידע לזהות שזה שהוא מרגיש כך – לא בהכרח אומר שהוא באמת בסכנה. הוא יצליח להטיל ספק בפרשנויות ולבחון מחדש את המצב.

לסיכום:

ברגע שלילדים שלכם (וגם לכם) תהיה שליטה בארבע רמות הפרשנות – החיים ישתנו.

מרבית שיטות הטיפול הרגשי עוזרות למטופלים לזהות את רמות הפרשנות האלו וללמוד לפרש מחדש באופן מודע.

כן – זה משמעותי מאוד.

לא – זה לא פשוט. זה דורש עבודה וסבלנות.

אבל – בטווח הארוך, זה משנה חיים לדורי דורות.

רוצים להעניק לילדים שלכם את היכולות האלו דרך תהליך אימון מנטלי־רגשי מותאם לילדים?

מוזמנים לדבר איתי ולתאם שיחת טלפון לבדיקת התאמה.

המשך יום מעולה!

שלכם,

אמציה

מאמן מנטלי / רגשי לילדים